רחוב על שם השופט חיים כהן בירושלים

ב- 21 ביוני התקיים בירושלים טכס קריאת רחוב על שמו של חיים ה. כהן, ליבק 1911 - ירושלים 2002.

הנה הדברים שנשאתי בטכס.

נכבדיי כולם, בני משפחה, חברים,

אני שמחה להיות כאן היום כאשר ירושלים קוראת רחוב בשכונה חדשה ומתחדשת – סביוני ארנונה - שהיא בלב שכונה עתיקה – ארנונה הישנה, ביתם של ש"י עגנון ויוסף קלויזנר - על שם חיים ה. כהן. קריאת שם רחוב על שם אדם היא צורה מיוחדת של הנצחה. בימינו, זכרונם של אנשים דל. דווקא מפני שכל כך קל למצוא הכול – שוב אין אדם יודע הרבה. כך בעיקר כשזה נוגע לבני הדור הצעיר, שהמפעלות והזמנים בהם חי האדם, ובהם תרם את תרומתו הייחודית, אינם מבחינתם כאן ועכשיו. הם מכירים היטב כל מיני גיבורי תרבות עכשוויים, אבל חלשים למדי בידיעותיהם על הענקים שעל כתפיהם אנחנו עומדים.

לכן רחובות בעיר, שלידם עומדים בתים, שיהיו בהם צעירים וילדים רבים, ושמדרכותיהם פוסעים אנשים, וקוראים בשמם כאשר מכוונים את הנוסעים - הופכים לגלעדים טובים דווקא כי הם נטועים ביומיום. אנשים יעברו וישאלו, לפעמים, מיהו האיש הזה, השופט חיים כהן? מה פעל כך שייקרא שמו על הרחוב הזה? ובעבודות על "השכונה שלי" ועל "הסביבה שלי" יהיו אלה שילכו ויבדקו. ויחזרו כמעלים שלל רב.

דיברו כאן הרבה דברים יפים ונכוחים על תרומתו של חיים כהן לעולם המשפט. על ההומניזם ומחויבותו לזכויות האדם. ואכן, הכל חשוב – והם בוודאי חלק מהטעמים שהביאו לקריאת רחוב בירושלים ע"ש חיים כהן. ומפני שחיים כהן הוא שם כה שכיח, טוב שקראו לרחוב רחוב השופט חיים כהן. (ולא השף, למשל). שיהיה ברור במי המדובר. אבל אני אתרכז דווקא במה שעשה חיים כהן כאדם. לא כשופט ואף לא כמשפטן, למרות שעל זה ניתן היה לומר ולהוסיף עוד כהנה וכהנה. וטוב עשתה רעייתו, שליוותה אותו שנים כה רבות עד פטירתו, מיכל כהן-זמורה - שגם ממנה נפרדנו לא מזמן - שדאגה להוצאת ספרים שיתעדו את מפעלו, ועמלה לרכז את מסמכיו ורשומותיו בגנזך המדינה.

גם כאן ניתן היה לומר הרבה מאוד, כי חיים כהן פעל לא רק כמשפטן גם בכל שנותיו הארוכות בכל תפקידי המשפט הבכירים ביותר. וגם נתמזל מזלנו שהוא חי ופעל ויצר וכתב והרצה עוד כעשרים שנה לאחר פרישתו. אני אסתפק רק בשלוש נקודות מרכזיות.

חיים כהן נהיה הנשיא של האגודה לזכויות האזרח מיד לאחר פרישתו מבית המשפט . אני זוכרת שבאנו לבקש ממנו לקבל על עצמו את התפקיד עוד לפני שפרש במרץ 1981. הוא כיהן בתפקיד שש שנים, ונתן לאגודה ולמאבק לזכויות האדם בולטות ומכובדות. זה כבר לא היה רק עניין אנטי- ממסדי וחצי הזוי של משוגעים לדבר. הוא חיבר אותנו למסורת ההגות והמנהיגות הפוליטית של רנה קאסין, ואל הדוגמא האישית של חברות בגופים בינלאומיים מכובדים לזכויות האדם. בכך הוא היה פורץ דרך. אחריו זכינו וכנשיא האגודה כיהן הנשיא שמעון אגרנט. בכך שקיבל על עצמו את התפקיד הזה, חיים כהן נתן דחיפה עצומה לרעיון שהיה מאוד יקר לו והיה קשור להומניזם ששמענו עליו: הרעיון שלכל פרט יש חשיבות בפני עצמו. וגם הרעיון שריבונות איננה חזות הכל. למרות העובדה שהוא היה בין מקימי המדינה ומערכת המשפט שלה והדבר הזה היה נס בעיניו ובעל חשיבות עצומה. בעיניו היה חשוב מאוד להדגיש שגם הממשלה ואף הכנסת צריכות לכבד את עקרונות היסוד ואת זכויות האדם. הוא היה בהחלט ממבשרי ההדגשה שאחד ממאפייניה המרכזיים של ישראל הוא מחויבותה לזכויות האדם. זה היה כבוד גדול לעבוד באגודה לזכויות האזרח תחת הנהגתו. והיה מרשים לראות כי הוא לא התרכז רק בדברים גדולים ומכובדים, במסעות לחו"ל או במסיבות עיתונאים. הוא היה מבלה ימים רבים בפגישות ובשיחות עם בודדים וקבוצות קטנות בכל רחבי הארץ. ממש המודל הישן והטוב של מי שידע שהוא אליטה - אבל אליטה משרתת.

בעיניי יפה במיוחד היה שהוא הקדיש זמן רב לחיבור בין זכויות האדם לבין המסורת היהודית. למרות שהוא עצמו "חזר בשאלה", הוא לא היה מאלה שפיתחו טינה ולמסורת היהודית ולספרות היהודית. ה"חשבונות" שלו היו עם ממסדים דתיים נוקשים וחסרי שאר רוח, ואולי אף עם אלוהים בכבודו ובעצמו. אבל מבחינה תרבותית הוא נשאר יהודי בכל רמ"ח ושס"ה, ופיתח בשיטתיות ובעקביות את הרעיון שיהדות היא מקור לזכות ולחובה לבחור ממקורות היהדות את המסרים הנצחיים שהיא העמידה. בשנים האלה הוא אמנם כתב ספרים כלליים על המשפט, בהם חשף את בקיאותו העצומה בתורת המשפט ובמשפט הישראלי, אבל נהנה במיוחד לכתוב דברים על רבי מאיר ועל עמדת המקורות היהודיים בנושאים העומדים על סדר היום כמו למשל היקף החובה לציית לחוק. החקיקה הישראלית זימנה לו הזדמנויות לעסוק בהיבטים שונים של היחסים האלה. כך חוק יסודות המשפט אפשר לו לדבר על החובה לבחור מן היהדות עקרונות של חירות וצדק ושלום. והגדרתה של ישראל בחוקי היסוד כ"יהודית ודמוקרטית" בשנת 1992 אפשרה לו לפתח משנה סדורה על המשמעויות של היהודיות של המדינה. שפה, ותרבות והנחלתה. וגם עצמאות וריבונות. וקיבוץ גלויות. אבל בשום פנים ואופן לא תיאוקרטיה ולא הפליה. כהן הקפיד לכתוב על מקורות המשפט העברי והיהדות בנושאים שעל סדר היום לא רק מפני שאהב את החומרים האלה, והם שימחו אותו והעשירו אותו, אלא מפני שידע היטב שבדור שלנו, הדור הבא, כבר לא קיים בצורה כה חזקה השילוב - שהיה אצלו כה טבעי - בין ידע המקורות ואהבתם, מה שהיה עבורו ממש גרסא דינקותא, לבין גישה חילונית ליברלית. לחילונים ליברלים הומניסטים צעירים ממנו כבר אין בדרך כלל העושר הזה - ויש לנו אתגר קשה הרבה יותר משהיה לחיים כהן לתת משמעות עמוקה לחזון המדינה כיהודית, דמוקרטית ומחויבת לזכויות האדם.

ואחרון אחרון חביב: יש צדק היסטורי בכך שאנחנו קוראים היום רחוב על שמו של חיים כהן בירושלים. חיים כהן אמנם לא נולד בירושלים אלא בליבק, אבל עלה ארצה בבחרותו, וחי ועבד כאן כל ימיו. הוא היה ירושלמי מלא. עד יומו האחרון הוא נשאר בעיר הזאת, חי ויצר בה. והוא אף נקבר בה. ואלה לא היו רק מגורים כעניין חיצוני ומקרי. אופייה של העיר, ריבוי מהויותיה, ובעיקר המשטר שנכון שיחול בה אחרי שמזרח ירושלים "שוחרר" או "נכבש" – כל אחד בגישתו - היו קרובים מאוד ללבו. עוד כשופט הוא נתן את פסק הדין החשוב בעניין בורקאן, בו קבע כי מותר למדינת ישראל לקומם מהריסותיו את הרובע היהודי, ממש כפי שקיימים בה רובע מוסלמי ונוצרי וארמני, וכי לצורך כך מותר להעדיף יהודים במגורים במקום, ואין בכך משום אפליה. אבל במקביל, הוא הקדיש לירושלים ולהסדרים המיוחדים שחייבים לחול בה בשל ריבוי הציבורים והקהילות החיות בה מחשבה רבה. בשנת 1982, זמן קצר מאוד לאחר פרישתו, הוא הציג לראש העיר טדי קולק, לצורך כנס בינלאומי על עתידה של העיר, תכנית מקורית, נועזת, שהציגה חזון מלהיב אבל גם ירדה לאחרוני הפרטים של מבנים מוסדיים וחלוקת סמכויות ואחריות. פרטיה נשארו חסויים עד היום. ב 1988 הוא פרסם סקירה מקיפה על מעמדה של ירושלים במשפט מדינת ישראל בשנים 1967 עד 1987. וב-1994 פורסמה תמצית הצעתו, לצד למעלה מששים הצעות ועמדות אחרות לגבי ירושלים ועתידה, החל מסייקס פיקו ב 1916 ודרך המלצות וועדת פיל ב 1937 (מסדרון בשליטה בריטית) ואונסקו"פ (שטח בינלאומי) ועד הצעות מגוונות ומעמדות מגוונות של פרטים, מדינות וארגונים בתחילת שנות ה 90, בספר בשם ירושלים לאן? מטעם מכון ירושלים לחקר ישראל. בקיצור נמרץ, כהן הציע לבסס את המנהל העירוני על שיטת רבעים, תשעה במספר, שלכל אחד מהם יש אוטונומיה תרבותית. ניהול מיוחד ניתן למקומות הקדושים. העיר נשארה, על פי הצעתו, מאוחדת תחת ריבונות ישראלית. פתרון שכולל את כל המרכיבים ההכרחיים לשימור העיר הזאת שלמה, בריבונות ישראלית, אך מכבדת את הריבוי של קהילות ודתות של תושביה. מרקם מגוון של ריכוזיות וביזוריות. חזון מעורר מחשבה גם בימים הקשים האלה שעמם ממשיכה ירושלים להתמודד עד עצם היום הזה.

אני לכן מצטרפת בחום לתודות לכל אלה שעמלו על כך שאנחנו ניצבים כאן היום וקוראים רחוב בירושלים, בירת ישראל, על שמו של חיים הרמן כהן, שפעולתו המשפטית ליוותה את המאבק למדינה ואת ייסוד המערכת המשפטית שלה בכל תפקידי המפתח האפשריים - פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, שר המשפטים, והמשנה לנשיא בית המשפט העליון. טוב שאנחנו מקימים בירושלים ציון לכבודו של אדם צבעוני, יחיד ומיוחד, אחד מאדריכלי המדינה, משפטה וחזונה.