אלנבי 40
גם אני מצאתי את המחזה שהתנהל בבר אלנבי 40 מזעזע וחמור. אות מדאיג למצב התרבותי שלנו. מציאות שבה אישה צעירה ושתויה מאוד, שברור לכל כי אינה שולטת במעשיה ובהחלטותיה, מקיימת יחסי מין עם מספר גברים בזה אחר זה על הבר, תוך כדי קריאות עידוד מן הקהל, ובלי שאדם או מישהו ממנהלי המועדון מתערבים ומפסיקים את המחזה המביש, (ויש אומרים כי ה"נהנים" אף שילמו עבור ה"תענוג") נראה לי תופעה גסה ודוחה לאין שעור. עם זאת, אני חוששת שההתנהלות מאז חשיפת המקרה הזה - הלחץ הציבורי על הבחורה להגיש עתה תלונות על אונס נגד הגברים שקיימו אתה יחסי מין כאלה, והתחלתן של חקירות באותו כיוון - נראית לי רק העצמה של האירוע הרע הזה, ובשום אופן לא תיקון שלו.
לעתיד לבוא הייתי פועלת להידוק הפיקוח על בארים ומקומות בילוי מסוג זה, על מנת להבטיח כי אירועים כאלה לא יישנו. זה נראה לי נכון וחשוב. כמובן צריך גם לעודד בחורות צעירות לא לשתות עד לא ידע, בוודאי לא בבאר שבו שתייה וסקס הולכים הרבה יחדיו. וגם להבהיר כי ניצול לרעה של אבדן החושים של אנשים שתויים לפעילות מינית מסוג זה אינה מותרת. כך הן לגבי צופים והן לגבי מנהלי המקום. הייתי מרחיקה לכת ואומרת כי מופעים של יחסי מין פומביים של אנשים, אף אם הם מסכימים בצורה מלאה, לא צריך להיות מותר. ליחסי מין מלאים יפה צנעא, וקיומם בפומבי הוא עבירה פלילית בהרבה שיטות משפט, כולל אצלנו. כך לא רק לגבי יחסי מין ממש אלא אף לגבי חשיפת אברי מין. קל וחומר סדרת מעשים מיניים כאלה של גברים אחדים עם בחורה אחת, קל וחומר אם היא שתויה מאוד.
אבל לגבי המקרה הזה (ואולי דומים לו שהתנהלו עד עתה) הייתי מתחילה בבירורים עדינים, וללא מעורבות של ארגונים או תקשורת, עם הבחורה עצמה. הדבר הראשון הנדרש כאן הוא לאפשר לה להתמודד רגשית עם האירוע. רק אחרי שהתהליך הזה יסתיים ניתן יהיה לשפוט, יחד אתה, מה היא הדרך הנכונה ביותר עבורה להתמודד עם הפרשה. בין השאר צריך יהיה לבחון אם הגשת תלונה על מקרי אונס, וניהול משפטים בהתאם, היא הדרך הנכונה והטובה ביותר מבחינתה. וגם אם התשובה חיובית – לבחון גם אם הראיות לגבי ההתנהלות תומכות באישום על אונס. עד שלא יגיע שלב זה, הייתי זונחת את השיח על תלונות ואישום פלילי על אונס מכל וכל.
מבחינה מסוימת החלב הזה כבר נשפך. הבחורה – שהתחילה באמירות כי לא היה אונס, כי היא הסכימה, וכי היא רק רוצה לשים את הדבר מאחוריה – נשמעת עכשיו כאילו כבר גויסה למסע צלב נגד אלה שפגעו בה. התגובה התוקפנית כלפיה כמובן לא איחרה לבוא. אני בכל זאת ממליצה – לה ולכולנו – לקחת כמה צעדים לאחור. עדיין יש לה אופציה להתמודד עם הפרשה הכאובה הזאת בדרך אחרת. לא חושבת שטוב לה שהיא תיזכר לנצח כא' מאלנבי 40, וכי אלה שקיימו אתה יחסי מין בבר ייזכרו לנצח כ"אנסים" מאלנבי. גם אם בסופו של דבר לא יהיה כתב אישום או שלא תהיה הרשעה. וחשוב יותר – המסלול הפלילי יביא להתרכזות בסיפוריהם של פרטים. תחילה סיפורה של הבחורה ואחר כך – וודאי אם יהיה אישום פלילי – סיפורם של הגברים המעורבים ישירות. בערב ההוא ואולי גם בערבים ובתקופות קודמות. החיטוט הזה לא יהיה סתם מציצני, אלא יתודלק על ידי הרצון הטבעי של כל אחד מהצדדים שייזרקו למאבק שהוא לחיים ולמוות, לכבוד או להרשעה מבזה. כמו שקרה בעבר בפרשות כאלה, נראה אבדן חמור בהרבה של פרטיות ממה שראינו עד עתה. ונראה ברוטליות גדולה הרבה יותר של השיח כלפי האישה והגברים המעורבים. וזה יהיה "פספוס" גדול ויגרום נזק עצום. גם ברמה האישית ובעיקר ברמה החברתית-ציבורית.
יש לנו דרכים פחות פוגעניות לדרוש מכל המעורבים כאן לקבל אחריות אישית למעשיהם. אסור שהתהליך החשוב הזה יסיט את תשומת לבנו מן העובדה שהתופעה שהתגלתה היא תופעה תרבותית. אומרים שכך זה לא מעט באותו מועדון וגם באחרים. ואם לא ממש כך – קורים שם דברים דומים וחמורים אף הם. הכול בשם האמירה שהם בחרו ללכת לשם מרצונם וכי זה מקום פרטי ויש לנו חופש. אז לא. מועדונים הם מקומות ציבוריים. ויש לנו אינטרס וחובה לפקח במידה סבירה על הקורה בהם. בנפשנו הדבר.
אסור שניתן לעיסוק בחקירות פליליות של הפרטים של הלילה הנורא ההוא באלנבי 40 להסיט את מחשבותינו מהתופעה התרבותית. מה מביא צעירות וגברים – אומרים לנו שהם נורמטיביים לגמרי – לרצות לבלות בצורה הזו, ולראות אירוע כזה כמשהו משעשע, שאיש אינו בולם אותו בזמן אמת? זה הוא אתגר גדול לא רק למערכות החינוך הפורמליות והלא-פורמליות שלנו. זה הוא אתגר ענק גם לפעילות ולארגונים הפמיניסטיים. זו פעילות שאין חשובה ממנה בהעלאת תשומת הלב ומודעות לתקלות הקיימות – עדיין – במעמד האישה בחברה ובתרבות. אבל דווקא פעילות וארגונים כאלה צריכים לדעת שההדגשה של המסלול הפלילי והענישתי לא יכול להיות העיקר כאן. מה שנחוץ הוא נשים מועצמות, המכבדות את עצמן ואינן מוותרות על כבודן. נשים שלא היו מגיעות להיות במצבה של א' מרחוב אלנבי. נשים שגם במצבים של מרות יודעות לעמוד על שלהן ולסרב. נשים שאינן מפנימות את הנורמות המטילות עליהן רק תפקידים של קבלה פסיבית של הדין. נשים שאם היו נקלעות לאלנבי ברגע הנורא ההוא היו יכולות לומר לגברים שעמן שהדבר הזה הוא תועבה. וגברים שהיו מבינים את הדבר, אולי אף בלי שיאמרו להם כך, והיו עומדים בפרץ לטובת כולם. לא גברים ונשים ששרקו ועודדו את המחזה הקשה המתנהל לנגד עיניהם בחיפוש אחרי ריגושים ושעשועים. מה שנחוץ לא פחות הוא מהלך חברתי תרבותי מקיף, עם גיבוי של חוק ושל אכיפתו הקפדנית, שמחזיר למרחבים הציבוריים שלנו כמה נורמות של אסור ומותר שהימים של מתירנות והפקרות החלישו והשכיחו – הן לגבי גברים והן לגבי נשים. אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש על איך אפשרנו לדבר הזה לא רק להתנהל, כפי שהוא אולי מתנהל מאז ומתמיד, אלא להתנהל בצורה שיטתית במקומות ציבוריים.
כל עוד לא עשינו את המהלכים האלה; כל עוד לא הבהרנו את היחס בין חירות אישית רחבה, הכוללת גם התנהגות מינית שאינה מקובלת על ידי חלקים שמרניים בחברה, חירות שהיא חלק חשוב מאינטימיות בין בוגרים מסכימים, לבין מה שנעשה במרחב הציבורי - ההתמקדות באירוע אחד ובפרטים שנקלעו אליו אינה נכונה. היא תשיג מטרה הפוכה מזו הנדרשת, הן לפרטים והן לחברה. וצדק היא לא תעשה.
היו לנו יותר מדי אירועים מתוקשרים שבהם עניינים שבינו לבינה – שבכל אחד מהם טעמים חמורים לפגם – נווטו בצורה כמעט בלעדית למסלול הפלילי. אינני יכולה לחשוב על אף אחד מהם שבו הבחירה הזו במסלול הפלילי קידמה את העניין הכללי החשוב של חיזוק השמירה על כבודן של נשים, סייעה בצורה מיטבית לנשים שהיו מעורבות, עשתה צדק מלא לגברים שהיו מעורבים בפרשות, או נתנה תחושה טובה לגבי מעורבות מערכת אכיפת החוק בנושאים כאלה. היו הרבה מאוד "מפסידים", אישית ומערכתית, ושום אינטרס חשוב לא ממש "הרוויח".
לא הגיע הזמן שנלמד לקח?