גל הירש כמשל
גל הירש כמשל – על מינויים בכירים במקומותינו
עכשיו כבר ברור שגל הירש לא יהיה מפכ"ל המשטרה. הוא לא יהיה מפכ"ל – על פני הדברים – לא בשל טענות ענייניות שנגעו לכשירותו העקרונית של מפכ"ל מן החוץ, או לכשירותו של מי שהגיע בצה"ל "רק" לדרגת תת-אלוף, או בשל טענות לגבי הרלבנטיות של תפקודו במלחמת לבנון השנייה ויחסיו עם צה"ל לאחריה לתפקיד המפכ"ל. הוא לא יהיה מפכ"ל כי לאחר שהוחלט על מינויו על ידי מי שמוסמך לכך – שסביר כי שקל את כל הטענות הענייניות האלה – ולמרות שבזמן המינוי לא היה כל סימן לחששות כאלה, התעורר צורך בבדיקה לגבי חששות עקיפים על התנהלות בלתי חוקית. היועץ המשפטי לממשלה הודיע כי לא יוכל להגן על המינוי ללא סיום הבדיקה וכי זו עלולה להימשך שבועות ארוכים; וועדת טירקל הודיעה כי לא תוכל להמליץ ללא חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה; המשטרה לא תוכל להמשיך לפעול ללא מפכ"ל בתקופה הסוערת העומדת בפניה; וראש הממשלה והשר ארדן נאלצו לסגת מכוונתם ולחפש מועמד חדש למפכ"ל.
לכן לא אתייחס כלל לטענות הענייניות ההן. גם לא אצטרף לאלה הסבורים כי עיקר הבעיה כאן היא התקופה הקשה שעברו הירש ומשפחתו מאז שהוכרז על המינוי ועד שהוכרז על הנסיגה ממנו. במטבח של משטרת ישראל וודאי יהיה חם מאוד, ומפכ"ל – בעיקר מפכ"ל שמבטיח רפורמות – צריך לדעת לספוג אש.
בעיניי הסיפור הזה – שמצטרף למינויים בכירים אחרים שכשלו - מעלה שאלה עקרונית מאוד על מנגנון המינויים לתפקידים בכירים בשירות הציבורי בישראל. בארצות הברית הנשיא מכריז על המועמד, כמובן אחרי שעשה בדיקה מטעמו. המועמד עובר תהליך קשה של שימוע בסנט. בתקופה שבין ההכרזה על המינוי ועד מימושו או "נפילתו" מנסים כל אלה שמתנגדים לו לחפש ולמצוא טענות ונימוקים נגד המנוי. אבל זה הוא תהליך ציבורי-פוליטי מתחילתו ועד סופו. גם כאשר מועמד לשר "נופל" או מתפטר אחרי שהתברר כי התגלתה אצלו עבירה על החוק (גם עבירה מהסוג שאצלנו כבר לא נספרת כמו עישון סמים רכים מתי שהוא בהיסטוריה, או כמו העסקת עובד זר ללא רישיון!) - תוצאות אלה מושגות במערכת הפוליטית-ציבורית עצמה. במישרין וללא תיווך של גופים נוספים. גם באנגליה מינויים לתפקידים בכירים אינם נחתכים על ידי יועצים משפטיים ובבתי המשפט.
סביר שאלה שהתנגדו למינוי, מכל הסיבות הטובות או הפחות טובות שהועלו, שמחים על התוצאה בלי קשר להליך בה הושגה. אבל בעיניי דווקא ההליך הוא העיקר. שכן הוא הליך שמכביד מאוד על מינויים מקוריים ונועזים, של אנשים מעוררי מחלוקת, ויוצר העדפה מובנית למינויים שגרתיים וצפויים. להטיה כזו של שיטת מינויים יש הרבה יתרונות. היא תכשיל מיוחדים מכל הסוגים – שיכולים להצטיין לתפארת אך גם להיכשל באותה צורה - ותיטה לטובת אלה שאין להם מתנגדים נחרצים. הוא גם הליך שמגביל מאוד את היכולת של הנבחר בעל הסמכות למנות להציג כמועמד מישהו שנראה לו כאדם היכול לקדם את החזון שלו לגבי הגוף עליו הוא מופקד.
יש אצלנו גוף שתפקידו לבקר מינויים בכירים בשל חשש מקצועיות או טוהר המידות והוא וועדת טירקל. אלא שבמקרה שלנו וועדת טירקל הודיעה כי לא תוכל לאשר את המינוי ללא "אור ירוק" של היועץ המשפטי לממשלה וצוותו. וזאת מחמת שהיה ברור שגם אם וועדת טירקל תאשר, אחרי ששקלה את הטענות הענייניות שהיו מועלות בפניה, תהיה גם עתירה לבג"ץ נגד המינוי. וכאשר היועץ המשפטי לממשלה אינו מוכן להגן על עמדת המדינה ועל רצונה למנות - הסיכוי או החשש לקבלת העתירה גדול מדי, וסביר כי הממשלה תיסוג מכוונתה. כפי שאכן קרה. לכן אין לנו כמעט מועמדים שניהלו נגדם מלחמה מסוג זה וצלחו את הקו, ואיננו יודעים האם צדקו הממנים שבחרו להעז או שצדקו דווקא מבקריהם. גם איננו יודעים אם ואיך ה"זובור" הזה היה משפיע על תפקודם אחר כך. אנחנו הולכים על בטוח.
לטעמי, שיטה שחוטאת בעקביות נגד אנשים בעלי חשיבה מקורית ומערכתית וחזון גדול, ומענישה ומחלישה בעקביות שרים שמנסים מינוי בלתי צפוי - היא שיטה שנכון לשקול שינוייה. אני חוששת כי ההפסד לציבור עלול להיות גדול מהרווח שיש לנו ממינויים של אנשים שהם יותר צפויים, פחות מאיימים ופחות מבקשים לחדש. חשוב מאוד שתהיה ביקורת ציבורית-פוליטית על מינויים בכירים. גם הליך מובנה של בדיקת טענות אחרי הצגת המועמד, להבטיח שקיפות ומעורבות של הציבור, הוא חיובי. קיומו של הליך כזה גם אמור לרסן את הפרסומים הרחבים בעניינים שלא נבדקו ויש בהם חשש הוצאת דיבה; אבל אין שום סיבה שיהיה לו אופי כל כך משפטי; לא נכון שמינויים כאלה יהיו חשופים דרך קבע לעתירות לבית המשפט; לא נכון לעכב החלטה עד למיצוין של בדיקות קדם-פליליות; ועוד פחות נכון שתהיה ליועץ המשפטי לממשלה הסמכות להחליט אם, מתי ואיך יגן על המינוי. מינויים כאלה הן החלטות קריטיות של הפוליטיקאי הממנה. הן משפיעות על הצלחתו בתפקידו בצורה ראשונית ומידית. הן אינן החלטות משפטיות, ואין לנהוג בהן כאילו היו.